כמה מילים על דכדוך

או על דכדוך ככלי לחיבור לעצמי

אני זוכרת המון ימים של דכדוך.

ימים שאני לא רוצה לצאת מהמיטה בבוקר

שאני רוצה לחזור למיטה ברגע הראשון שאפשר במהלך היום.

לא רוצה לדבר עם אף אחד. רק רוצה להיות לבד ובשקט.

תמיד כשזה קרה הייתי מודאגת- שמשהו בי לא בסדר

שאשאר ככה לנצח

שאולי בכלל תמיד הייתי כזאת- יצור עצוב, מדוכדך ובודד..

ואז הייתה מגיעה גם הבהלה והפחד.

לפעמים הייתי מנסה בכח ליצור לעצמי למה לקום,

מחייבת את עצמי לעשות דברים שישמחו אותי בתקווה שזה יעזור.

זה לא באמת עזר.

בתוכי עדיין הרגשתי את אותה כבדות ועצבות ורק רצון להתכרבל במקום שקט ולבד.

כשהבנתי משהו על הדכדוך, הוא הפך להיות הדרך הכי טובה שלי אל חיים שמחים, מחוברים ומאושרים.

גיליתי שהדכדוך קורה אחרי שאני עושה משהו או נמצאת בסיטואציה שמאוד לא נכונה לי

משהו שממש לא תואם את הנשמה שלי

אפשר לומר - כשעשיתי משהו שאני פשוט ממש ממש לא רוצה לעשות.

הדכדוך איפשר לי או יש לומר חייב אותי לנתק מגע עם כל רצון וצורך של העולם החיצון ולהיכנס פנימה

עמוק עמוק ולבד

עד למצב שאין לי בו שום מחויבות לאף אחד ולשום דבר

עד למצב שאני יכולה להיות רק עבור עצמי בשקט.

כשאיפשרתי לעצמי מרחב שקט ובטוח להיות רק עבור עצמי

בלי שום מחויבות לאף אחד,

פתאום הרגשתי זיק של שמחה.

החירות חזרה אלי.

זאת ההתחלה של לחזור לעצמי.

להיות איתי, בלי לדרוש או לצפות מעצמי לשום דבר זאת חוויה כל כך מרגשת

במיוחד אחרי שעשיתי משהו שממש לא רציתי ו"נטשתי" אותי.

מהמקום הזה, ה"קלולס", יכולים לעלות רצונות אותנטיים ופשוטים-

אולי זה יהיה לנוח

או לכתוב

לבכות

או לחבק וללטף את עצמי

אולי ממש להתכרבל במיטה

יכול להיות שיעלה בי כעס גדול על משהו- ומתוכו רצון ברור של מה אני רוצה ואיך!

ומה שבטוח- יהיה מאוד ברור מה סדר העדיפויות שלי בחזרה

מה אני רוצה ומה רצונות שהם בכלל לא שלי ולא מתאימים לי.

העוצמה שלנו יכולה לחזור אלינו בצורה חזקה יותר ומחוברת יותר-

השקט מאפשר הקשבה עמוקה פנימה- אם נסכים להוריד מעצמנו כל "צריך" ונקשיב

ומתוכה בחירה מחודשת בעצמנו, בטובתינו

ללא פשרות.

וככה הדכדוך הופך מאויב שצריך להיפטר ממנו

לחבר שעוזר לנו להתחבר אל עצמנו פנימה

לתנועה הטבעית והאותנטית שלנו

זאת שידועה רק לנו

עמוק עמוק בפנים.

היום כשאני מדוכדכת מייד ברור לי שפספסתי את עצמי-

אני מוצאת את הזמן המתאים להיתכנס עם עצמי

להקשיב לי

לתת לעצמי זמן להיות עבורי בלי שום מחויבות לאף אחד אחר

זה בפני עצמו מרפא המון ומונע הרבה מהרגשות היותר קשים.

ומשם, חוזר הקול האותנטי שלי שאומר מה אני רוצה

מה אני מבקשת

מה אני צריכה.

וזה פתאום כל כך קל ופשוט למלא את הרצון הזה.

כשמגיעה אלי אישה מדוכדכת אני מנחשת שהיא כאובה ועצובה, שהיא לא מרשה לעצמה להתחבר לרצון העמוק שלה, לחירות שלה.

זאת הזדמנות להיות איתה, להעניק לה את החמלה והרוך שאנחנו זקוקות לו ולתת לה לגיטימציה מלאה לכל רצון שלה- מה היא צריכה כרגע בטיפול, איזה מגע נכון לה עכשיו ואיפה ואיזה איכות היא מבקשת לעצמה.

מעצם זה שיש מרחב בטוח לרצון שלנו, כבר יכול לבצבץ ניצן של חיבור.

מאז שאני מתרגלת את ה"טכניקה" הזאת עוד ועוד, אני כבר כמעט ולא פוגשת דכדוך

ואם כן, אני כבר מזהה אותו מיד כשהוא מתחיל להופיע

וזוכרת לשמוח בו כמו חבר נאמן שרוצה בטובתי ומזכיר לי ששכחתי את עצמי.

לחיי הרגשות שלנו

שמנחים אותנו תמיד למקום ולקצב הנכון עבורנו.

מוזמנות להגיב- את מתחברת לדכדוך שבך? יצא לך להתמסר אליו? מה קרה שם?

חיבוק וימים טובים לכולנו